“למה לא פשוט משביתים את ההוסטלים?” מדריך מסיים משמרת לילה. עייף, שחוק, עם אחריות על חיים של אנשים. ובסוף החודש הוא מגלה שוב שהמערכת מתייחסת אליו כאילו הוא כוח עזר זמני. אז ברור למה עולה השאלה: למה לא עוצרים הכול? אבל צריך לומר ביושר שביתה בהוסטלים ובמסגרות שיקום היא לא כמו לסגור משרד לכמה שעות. יש כאן דיירים. יש כאן מתמודדים. יש כאן חניכים. יש כאן חיים. והמדינה יודעת את זה. היא יודעת שאנחנו נשארים בגלל הלב. בגלל האחריות. בגלל האנשים. והיא מנצלת את זה. אבל הלב שלנו לא יכול להיות תירוץ לניצול שלנו. שביתה היא לא סיסמה. היא לא איום ריק. והיא לא משהו שזורקים לאוויר בפייסבוק. שביתה היא לא אופציה שאנחנו פוסלים. היא אופציה שאנחנו מתכוננים אליה. עד אז אנחנו בונים כוח: מחברים מדריכים ומדריכות, מארגנים את השטח, מגיעים לכנסת, ודורשים הכרה, שכר מכבד, הכשרה, תקנים ומעמד מקצועי אמיתי. כי המאבק הזה לא נולד כדי לעשות רעש ליום אחד. הוא נולד כדי לשנות מציאות. מדריך או מדריכת שיקום? זה הזמן להצטרף לאיגוד.