מדריכה מגיעה למשמרת ערב. אחד הדיירים לא יוצא מהחדר. אחר לא אכל כל היום. מישהי מתקשרת שוב ושוב כי החרדה לא נותנת לה לנשום. זו לא כותרת בעיתון. זו המציאות היומיומית של מדריכי ומדריכות השיקום. הכתבה על הזינוק במשבר בריאות הנפש בעולם צריכה להדליק נורה אדומה: חרדה, דיכאון, פוסט טראומה ובדידות כבר לא נמצאים בשוליים הם הפכו לאתגר חברתי ולאומי. ובישראל, אחרי 7 באוקטובר והמלחמה, זה מורגש בכל מקום: בהוסטלים, בדיור המוגן, במרכזי היום, במסגרות ובקהילה. וכאן חייבים לומר את האמת: אי אפשר לדבר על משבר בריאות הנפש בלי לדבר על מדריכי ומדריכות השיקום. כי כשהתורים ארוכים, כשהמערכת עמוסה, כשהטיפול מתעכב מי נמצא ליד האדם ביום־יום? מי מזהה הידרדרות? מי מחזיק שגרה, קשר, תפקוד ותקווה? המדריכים והמדריכות. אבל האחריות גדלה וההכרה עדיין לא מספיקה. השכר נמוך מדי. ההכשרה לא תמיד מסודרת. הליווי המקצועי חסר. והמעמד המקצועי עדיין לא משקף את מה שקורה בשטח. אם בריאות הנפש היא אתגר לאומי, מדריכי השיקום חייבים להיות חלק מהפתרון הלאומי. הדרישה שלנו ברורה: הכרה מקצועית, שכר ראוי, הכשרה מסודרת, תקנים, ליווי מקצועי ואופק תעסוקתי. כי אי אפשר לבקש מהמדריכים להחזיק אנשים במשבר בזמן שהמערכת לא מחזיקה אותם. משרד הבריאות, משרד הרווחה משבר בריאות הנפש כבר כאן. עכשיו צריך לחזק גם את מי שמחזיקים אותו בשטח: מדריכי ומדריכות השיקום. מדריך או מדריכת שיקום? זה הזמן להצטרף לאיגוד מדריכי שיקום ורווחה. משרד הרווחה והביטחון החברתי משרד הבריאות