אנו קוראים את דבריה של ח"כ מיכל וולדיגר (המצורפים כאן) לגבי הרחבת חוק "עבודה מועדפת" לתחומי הטיפול ובריאות הנפש. אין חולק על האבחנה המערכת מדממת והמחסור בכוח אדם הוא קריטי. עם זאת, כגוף המייצג את אנשי המקצוע בשטח, אנו מציבים סימן שאלה גדול על הפתרון המוצע. בריאות הנפש אינה תחנת דלק: למה "עבודה מועדפת" היא פלסטר מסוכן המחסור בכוח אדם במערכי הטיפול, הרווחה ובריאות הנפש בישראל הוא פצע מדמם. הנתונים זועקים, המערכות קורסות, והצורך בידיים עובדות מעולם לא היה דחוף יותר. אל מול המשבר הזה, עולה שוב ושוב אותה הצעה "מתבקשת": להכליל את התפקידים הללו תחת חוק "עבודה מועדפת". על הנייר זה נראה כפתרון מושלם נתמרץ חיילים משוחררים במענק כספי, והם ימלאו את השורות החסרות בהוסטלים ובמעונות. אבל המציאות היא שבריאות הנפש אינה פס ייצור, ומתמודדי נפש אינם זקוקים ל"ידיים עובדות" הם זקוקים לנשמה, ליציבות ולמקצועיות. הניסיון לפתור את המשבר הזה דרך חוק העבודה המועדפת הוא לא רק טעות אסטרטגית, הוא פלסטר שמחמיר את הבעיה. הבעיה הראשונה: חוסר בשלות,חייל משוחרר בן 21 נמצא בעצמו בשיאה של טלטלה אישית. הוא רק פשט מדים, הוא מחפש את דרכו, ובמקרים רבים הוא בעצמו נושא משקעים מהשירות. להטיל עליו את האחריות הכבדה של ליווי אדם במשבר נפשי עמוק, רק בגלל תמריץ כספי, זו חוסר אחריות. עבודה בבריאות הנפש דורשת חוסן, בגרות וכלים שאין לצעיר הממוצע ביום השחרור. אנחנו מסכנים כאן גם את המטופל וגם את הצעיר שעלול לחוות שחיקה וטראומה מוקדמת מדי. הבעיה השנייה: "דלת מסתובבת" במקום קשר טיפולי בניגוד לעבודה בחקלאות או במלונאות, שם העובד הוא בורג במערכת, בבריאות הנפש העובד הוא המערכת. הטיפול מבוסס על קשר, על אמון ועל רצף זמן. חוק העבודה המועדפת בנוי על מודל של "חצי שנה ודי". אם נהפוך את התחום למועדפת, ניצור פס ייצור של מדריכים שבאים לשישה חודשים, "דופקים שעון" בשביל המענק, ועוזבים בדיוק כשהמטופל התחיל להיפתח אליהם. עבור מתמודד נפש, פרידה כזו היא פצע נוסף. אנחנו לא בונים חוסן, אנחנו מייצרים ארעיות. אז מה כן? תרופה במקום פלסטר אם אנחנו באמת רוצים לחזק את מערך בריאות הנפש והחינוך, אנחנו חייבים להפסיק לחפש פתרונות אינסטנט ולעבור לטיפול שורש מסלולי עתודה ולא תחנות מעבר במקום לתת מענק לחיילים משוחררים, המדינה צריכה לתת מלגות קיום נדיבות ושכר לימוד מלא לסטודנטים למקצועות הטיפול (עבודה סוציאלית, פסיכולוגיה, סיעוד) שיעבדו בתחום במהלך הלימודים ויתחייבו להישאר בו שנתיים לפחות לאחר התואר. העלאת שכר הבסיס: המחסור לא נובע מחוסר במענקים, אלא משכר בסיס מעליב ותנאים שחוקים. במקום "סוכרייה" חד-פעמית של המוסד לביטוח לאומי, יש להשקיע את הכסף בשיפור קבוע של השכר החודשי של המדריכים והסייעות. הכשרה וליווי מקצועי: עבודה כזו מחייבת הדרכה צמודה (סופרוויז'ן). מי שנכנס למערכת חייב להרגיש שהוא חלק ממקצוע, לא פועל זמני. המחסור בבריאות הנפש הוא אנושי, והפתרון חייב להיות אנושי ומקצועי. עלינו להפסיק להתייחס לתחומי הליבה של החברה הישראלית כאל "עבודות מזדמנות". אם הכל חסר, מה שבאמת "מועדף" הוא להשקיע במי שבוחר במקצוע מתוך שליחות ורצון להישאר ולא במי שמחפש את הדרך המהירה ביותר למענק השחרור. משרד הבריאות